הדיינר האמריקאי מוכר היטב מהקולנוע ומהטלוויזיה: מקום של מפגשים אקראיים, שיחות ליליות, קפה בלתי נגמר ודמויות שנדמה כי הן חלק בלתי נפרד מהמקום. המחשבה שעבודת מלצרות במסעדה או בית קפה היא מקצוע לשנים ארוכות וניתן להתמיד בה אפילו תקופת חיים שלמה נשמעת בלתי אפשרית בהוויה הישראלית שבה עבודה כזו משמשת תחנת מעבר בלבד לצעירים בתחילת דרכם. השילוב בדמיוני בין מלצרית מבוגרת החובשת סינר עם פנקס ועפרון ואינה מכירה את העולם שמעבר לגבולות העיירה, לבין הדיינר בעל הדימוי של בית אוכל ישן המונח לצד כביש שומם ומאובק, הצית את דמיוני ומשך אותי לפרויקט הזה
מתוך סקרנות לפער התרבותי הזה יצרתי סדרת צילומים המתעדת את עובדי הדיינרים בארצות הברית. הסדרה משלבת דיוקנאות עם תיעוד חללי הפנים האופייניים – תאי הישיבה, הדלפקים וכיסאות הבר – ומציגה עובדים מרקעים מגוונים, החל מעובדים חדשים ועד כאלה המשרתים את לקוחותיהם באותו מקום כבר למעלה מחמישים שנה
